פסק-דין בתיק ע"א 14211-02-13

זהו ערעור על פסק דינו ( הגם שכותרתו "החלטה") של בימ"ש השלום בבאר-שבע (כב' השופט אור אדם), שניתן ביום 23/12/12,בת.א 40038-04-12, ובגדרו התקבלה בקשת המשיבה לסלק על הסף תביעה כספית שהמערערות הגישו נגדה.

הוחלט לדחות על הסף את התובענה מהנימוק של קיום מעשה בי -דין קודם, בין הצדדים. המערערות חוייבו בתשלום הוצאות המשיבה בסכום של 3,500 ש"ח.

בין הצדדים נקשרה עסקת "ברטר" בשנת 2003, ועניינה עבודות אלומיניום, שהמשיבה ביצעה בפרוייקט בניה של המערערות, כנגד תשלום בצורת דירת מגורים בפרוייקט. לימים בוטלה עסקת הברטר והוגשה תביעה על ידי המשיבה, בשנת 2005 [להלן: "התביעה הקודמת או ההליך הקודם"], שבמסגרתה נדונה חובת ההשבה בגין ביטול העסקה, וכן טענות המערערות דכאן לעניין קיזוז סכומים שונים מתוך התשלומים שיש להשיב [ ת"א (שלום קרית גת) 1171/05]. על פסק הדין של בימ"ש השלום שניתן ביולי 2011, הגישו המערערות ערעור [ ע"א (ב"ש) 13855-08-11], שהסתיים, ביום 25.12.11, במתן פס"ד לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט, ונקבע סופית סכום ההשבה שעל המערערות לשאת בו כלפי המשיבה, בהתחשב בקיזוזים שהוכרו.

התביעה, נשוא ההליך כעת, הוגשה ביום 18.4.12, ובגדרה תבעו המערערות סכום של כ- 104,000 ש"ח מהמשיבה, בתור השבה של סכומי מע"מ ששולמו על ידן בגין שתי חשבוניות שהוצאו למשיבה במסגרת רכישת הדירה, בעסקת הברטר, וכאשר כספי התמורה עצמה כבר הוחזרו למשיבה, במסגרת ההתחשבנות הכוללת שנעשתה לאחר הביטול, ופועל יוצא מההחלטות השיפוטיות שניתנו כמפורט לעיל.

המשיבה ביקשה לסלק על הסף את התביעה דנן, משום שלמעשה מדובר, לטענתה, על "ראש קיזוז" נוסף, שצריך היה להיטען במסגרת התביעה הקודמת, יחד עם יתר טענות הקיזוז, שבוררו והוכרעו שם, וכעת קיים מחסום דיוני, בין השתק עילה ובין השתק פלוגתא, לעשות כן  בהליך נפרד וחדש.

המערערות השיבו כי טענה קונקרטית זו של זכות השבה בגין סכום המס ששולם, לא נדונה וממילא לא הוכרעה בהליך הקודם. על כן, אין מעשה בי-דין בהקשר זה. עוד טענו הן, כי עילת ההשבה הספציפית התגבשה רק לאחר הגשת התביעה הקודמת, ובמהלך בירורה, וכי התשלומים למע"מ בגין החשבוניות הללו בוצעו בשנים 2009 עד 2011, לפי הסדר תשלומים, וזאת -  בעקבות חקירת רשויות המע"מ שהתנהלה, והסדר פשרה שהושג בשנת 2009 בינן לבין רשויות המס, במסגרת תיק ע"ש 1518/09 שהתנהל בבימ"ש זה. מכאן - נטען, שבמועדים הרלוונטיים להצגת טענות הקיזוז לצורך ההגנה בתביעה הקודמת, הדברים לא היו ידועים ומפורטים עדיין.

בפסק דינו, נשוא הערעור, קבע בימ"ש השלום כי על פי ההלכה הפסוקה העדכנית, הכלל בדבר "השתק עילה" יחול ויקים  מחסום בפני תובע, גם אם בהליך הראשון היה הוא בגדר נתבע, וזאת ככל שעיקר טענותיו נדונו בהליך קודם, אף אם מאוחר יותר מבקש הוא להתדיין בפרטים ובמרכיבים שלא התלבנו קודם לכן. בהקשר זה אוזכר פסק דינו של ביהמ"ש העליון בעניין " צבעוני" (רע"א 6498/05, מרגלית צבעוני נ' בנק הפועלים בע"מ,מיום 23/2/06 מפי כב' השופטת ע. ארבל, פורסם בנבו).

בימ"ש קמא נשען על הרחבת דוקטרינת  מעשה בי -דין והשתק פלוגתא, כפי שנעשתה בפסק דינו של בימ"ש העליון בעניין "ג'ולייט בן ברוך" ( רע"א 8973/10 בנק אוצר החייל נ' ג'ולייט בן ברוך, כב' השופט י. דנציגר, פורסם באתר נבו). שם, כזכור, נפסק, כי נתבע בסדר דין מקוצר, יהיה מושתק מלהעלות בהתדיינות עתידית, לא רק את הטענות אותן העלה במסגרת בקשת רשות להתגונן, אותה הגיש, אלא גם את הטענות אשר היה עליו לטעון, אך נמנע מכך. תוצאה זו התחייבה, לדעת כב' השופט דנציגר (שאליו הצטרפה כב' המשנה לנשיא מ. נאור, בעוד השופט נ. סולברג הסכים אולם העיר כי עדיף להשתמש לשם כך בדוקטרינת המניעות), מעיקרון סופיות הדיון ולמנוע הטרדה נוספת של בעל הדין שמנגד באותו עניין, כאשר כבר ניתן לתובע יומו בביהמ"ש להעלות את מלוא טענותיו ולהביאן להכרעה שיפוטית.

יוער, כי בדומה לענייננו, אף הטענה שנפסק כי ניתן היה להעלותה בשעתו, והדבר לא נעשה, סווגה כטענת קיזוז של נזק שנגרם לנתבע, ושראוי היה לפרטה במסגרת ההגנה נגד תביעה שהוגשה, ואילו התובענה המאוחרת יותר, עניינה היה בדרישה "ישירה" של הפיצוי המגיע בשל אותו נזק.

על יסוד הלכות אלה בחן בימ"ש השלום את הסיטואציה נשוא התביעה שהתבררה בפניו, ומצא כי יש ליישם את האמור בפסקי הדין בעניין "צבעוני" ו"ג'ולייט בן ברוך" על ענייננו. הטענה הנוגעת להחזר המס הגלום בחשבוניות של עסקת הברטר, הוגדרה כטענה חדשה שהמערערות חפצות "לשלוף" כעת, שעה שנמנעו מלטעון אותה במהלך ההתדיינות הממושכת סביב אותה עסקה. נאמר בפסה"ד קמא (עמ' 5 ש. 5 עד 8) כי: "בענייננו מחד גיסא, המשיבים טוענים לזכות שלא נדונה במסגרת פסקי הדין הקודמים. מאידך גיסא, בפסקי הדין הקודמים נדונו בהרחבה כל האספקטים הנוגעים לביטול אותה עסקת ברטר, לרבות טענות קיזוז רבות שהעלו המשיבות, כאשר המשיבות נמנעו מלהעלות את הטענה הנוכחית. בסופו של דבר הכריע בית המשפט בכל הטענות הרלוונטיות שנטענו. השאלה אם יוכלו המשיבות "לשלוף" עתה טענה חדשה שהן נמנעו מלטעון אותה במהלך ההתדיינות הממושכת באותה עסקה".

כב' השופט אדם מצא להדגיש כי מהמסמכים הנלווים לכתב התביעה שלפניו עלה כי ההסדר עם רשויות המס סוכם זמן רב לפני שתם הדיון בבימ"ש בקרית גת, וכי העילה, שהיא החשבוניות, נוצרה עוד קודם לכן. על כן, נפסק, כי " לא היתה כל מניעה מעשית למשיבות, לצרף טענה זו במסגרת טענות הקיזוז שהעלו בדיון הקודם בעניין אותה פרשה". מחדל המערערות מלעשות כן, הוגדר כ"התנהלות מתמיהה" שהרי, כלשון פסה"ד (פסקה 16) "צפוי כי בעל דין שבידו טענת קיזוז, יעלה את כל טענות הקיזוז צוותא חדא באותו הליך, ולא 'יזכר בחלקן' רק לאחר שנסתיימו ההליכים, ויטריד שוב את בעל דינו באותה פרשה".

משום כך, וכאשר בימ"ש קמא הנחה עצמו על פי הרציונל בעניין "צבעוני" ו"ג'ולייט בן ברוך", המחייב סופיות דיונים באותה פרשה, ומשנמנעו המערערות מלהעלות טענת קיזוז זו יחד עם "חברותיה", טענות הקיזוז שפורטו ושנדונו, נמצא שהן מנועות מלהעלות זאת כעת.

הערעור המונח בפני משיג על הקביעות שביסוד החלטה זו של בימ"ש קמא, והמערערות טוענות כי יישום ההלכה הפסוקה בהקשר מעשה בי-דין, לא נעשה כראוי, וכי יש לאבחן בין המקרים שנדונו באותם פסקי דין של ביהמ"ש העליון, לבין ענייננו.

הוסכם, בין הצדדים, בהמלצתי, כי הערעור ידון עפ"י הכתובים, ולאחר שהמשיבה תגיש טיעוני תשובה לטענות המפורטות בכתב הערעור.

אקדים ואומר, שככל שנימוקי הערעור מכוונים עצמם לבחון מחדש הרציונל וההצדק שביסוד ההלכה העדכנית, ולפיה קמה מניעות מלתבוע בגין עילה שניתן היה להעלותה בהתדיינות קודמת, אף אם לא נעשה כן בפועל,והיא לא הוכרעה לגופה, אין מקום להיזקק לכך. ההלכה הפסוקה ברורה, והיא פורטה לאשורה במסגרת פסה"ד של בימ"ש השלום. כב' השופט קמא בחן את המאטריה שלפניו בכלים המשפטיים הנכונים, ועל פי הפסיקה המחייבת את הערכאות הדיוניות. השאלה, לטעמי, ובכך תלוי גורל הערעור, הינה במישור  יישום ההלכה על המקרה הנדון.

במישור דנן- נראה לי שהדין עם המערערות. לטעמי, אף שאולי לא בכוונת מכוון, הותרת פסה"ד נשוא הערעור על כנו, ומנימוקיו, פירושה הרחבה נוספת ולדעתי לא מידתית, של ההלכה הקיימת. אנמק להלן עמדתי:

כתב התביעה שהגישו המערערות בשנת 2012, מפרט את עילת התביעה הנטענת. נקודת המוצא אינה עסקת הברטר, אלא דווקא ביטולה וההתדיינות המשפטית שבעקבותיה (סעיפים 6-8 של כתב התביעה). נאמר, כי בעקבות התביעה הקודמת השיבו המערערות למשיבה את הכספים ששילמה בגין עסקת הברטר. האירועים שהקימו, לשיטתה, את זכותה לתבוע החזר המע"מ, כפי שנעשה, ממוקמים למועד שמאוחר משמעותית  להגשת התביעה הקודמת, ונאמר כי " בגין שתי חשבוניות המס... שילמה התובעת את המע"מ וזאת בצירוף ריבית והצמדה לאחר חקירת מע"מ שבוצעה בגין עסקה זו ולאחר הליכים משפטיים שננקטו כנגדה. למיטב ידיעת התובעת גם הנתבעת נחקרה בגין עסקה זו" (סעיף 8 לתביעה). הנספחים שעליהם נשענת טענה זו, הם הסכם הפשרה והסדר התשלומים עם מע"מ, וכזכור מועדם של אלה משנת 2009 ואילך.

כמו כן, נטען, כי משבוטלה העסקה, צריכה היתה המשיבה לשלוח למערערות חשבונית זיכוי על מנת שהמערערות יוכלו לבטל החשבוניות או לקבל בחזרה את המע"מ ששולם בגינן. המחדל מעשות כן, כך נטען, גרם למערערות נזקים (סעיף 10). לא צויין בכתב התביעה המועד המדוייק הנטען להקמת החובה לשיגור חשבוניות הזיכוי, אולם, מתוך הזיקה לסעיפים קודמים, ניתן ללמוד שגרסת המערערות הינה שהחובה התגבשה עם ההגעה להכרעה שיפוטית בדבר היקף ההשבה, ועם ביצועה של זו, כלומר, לאחר סיום ההתדיינות המשפטית, אפשר שאף לאחר מתן פסק דינו של בימ"ש המחוזי בערעור, בשלהי שנת  2011.

אכן - גם מתוך טיעוני המשיבה בבימ"ש השלום ובהליך הערעור הנוכחי, וגם מתוך פסה"ד נשוא הערעור, עולה, כי לגישתה של המשיבה, שאומצה על ידי בימ"ש השלום, צריכות היו המערערות לעתור  לתיקון כתב ההגנה בתביעה הקודמת, ולהוסיף את סוגיית המע"מ כטענת קיזוז נוספת. בלשון בימ"ש השלום " לא היתה כל מניעה מעשית למשיבות, לצרף טענה זו במסגרת טענות הקיזוז שהעלו בדיון הקודם בעניין אותה פרשה" (פסקה 15 סיפא בעמ' 5 לפסה"ד).